התמונה הפופולרית פשוטה: בסיביר, אמניטה מוסכריה הייתה הפטרייה הקדושה של השמאן. זה רק חצי מהסיפור. התיעוד האתנוגרפי מתאר שמאנים שהשתמשו בה, אבל גם אנשים רגילים שאכלו אותה בהתכנסויות, סחרו בכובעים מיובשים, וכידוע, שתו את השתן של מי שאכלו אותה. אמניטה מוסכריה (Amanita muscaria) של סיביר הייתה כלי טקסי, חומר משכר חברתי וסחורה, ולפעמים הכול יחד באותה קהילה.
השימוש באמניטה מוסכריה בסיביר מתועד היטב, אבל הוא לא היה רק שמאני. הסקירה של Mall Saar משנת 1991 ב־Journal of Ethnopharmacology, שנשענה על ספרות שפורסמה ועל עשרות שנים של עבודת שדה של אתנוגרפים, הסיקה שהעמים שהחזיקו במסורת השתמשו בפטרייה "למטרות שונות", בעיקר כממריץ נפשי. תיאורים שאסף Wasson (1968) מתארים שימוש של הדיוטות בקרב הקוריאקים והצ'וקצ'ים, סחר בכובעים מיובשים ושתיית שתן; עבודת המעבדה של Merova ועמיתיה משנת 2008 אישרה שאפשר לזהות מוסצימול וחומצה איבוטנית בשתן אנושי, מה שהופך את הדיווחים האלה לסבירים מבחינה כימית.
המאמר הזה מברר מי השתמש בפטרייה, איך נטלו אותה, מה המקורות יכולים ולא יכולים לומר לנו, ולמה האנשים שכתבו את המקורות עיצבו את הסיפור לא פחות מהפטרייה עצמה.
האם אמניטה מוסכריה הייתה רק פטרייה של שמאנים?
לא. הסקירה של Saar משנת 1991, שסקרה את "המקרים והכללים" של הצריכה בסיביר ובצפון־מזרח אסיה, אומרת שהעמים שהשתמשו בה הכירו את תכונותיה הפסיכוטרופיות השונות והשתמשו בה למטרות שונות. היא מתארת את הפטרייה כממריץ נפשי שמשפיע על כמה תפקודים מנטליים בבת אחת.
הניסוח הזה חשוב, כי הוא לא מתיישב עם הדימוי הרומנטי של טקס קדוש יחיד. התיאורים האתנוגרפיים שאסף R. Gordon Wasson בספר Soma: Divine Mushroom of Immortality (1968) כוללים שמאנים שהשתמשו בפטרייה כדי להגיע לטראנס, אבל גם אנשים רגילים שנטלו אותה בהתכנסויות ובאירועים חברתיים. בחלק מהקהילות היא הייתה בעלת ערך מספיק כדי לסחור בה.
למה הגרסה שלפיה רק שמאנים השתמשו בה ממשיכה להתקיים? בחלקה כי זה הסיפור הדרמטי יותר. בחלקה כי ל־Wasson עצמו הייתה תזה להוכיח, שאמניטה מוסכריה היא הסומה הקדושה של הריגוודה ההודית העתיקה, ופטרייה סיבירית קדושה תמכה בה טוב יותר מסם מסיבות. ובחלקה כי כותבים פופולריים מאוחרים יותר, כפי שמציין ההיסטוריון התרבותי Andy Letcher בספר Shroom (2006), נטו לייפות את "פטריית השמאן" הרבה מעבר למה שהמקורות אומרים.
מי השתמש בה, ובמה נבדלו המסורות שלהם?
התיאורים המוכרים ביותר עוסקים בעמי צפון־מזרח סיביר, בעיקר הקוריאקים והצ'וקצ'ים, ועם ראיות נוספות מהחאנטים שבמערב סיביר. המאמר הנלווה של Saar משנת 1991 על החאנטים ממקם את אמניטה מוסכריה ברפואה העממית שלהם לצד כמה פטריות אחרות.
הקוריאקים
הקוריאקים של קמצ'טקה והחוף הסמוך תופסים מקום בולט בתיאורים שאסף Wasson. הם מתארים את הפטרייה נאכלת על ידי שמאנים, אבל גם על ידי אנשים רגילים בהתכנסויות, כשהכובעים המיובשים היו יקרי ערך והוחלפו ביניהם.
הצ'וקצ'ים
הצ'וקצ'ים, רועי איילי צפון וציידי חוף בקצה הצפון־מזרחי, מופיעים באותו אוסף תיאורים. הדיווחים מתארים כובעים מיובשים שהושגו בסחר, מה שמתאים לתמונה של Saar של פטרייה בעלת ערך חברתי וכלכלי, לא רק טקסי.
החאנטים
החאנטים חיים באזור היערות של מערב סיביר. Saar מצאה שהם אוכלים רק כעשר מתוך הפטריות המקומיות הרבות, ושכמה מהן משמשות למטרות מסוימות. המאמר שלה מתאר שימושים של אמניטה מוסכריה ברפואה העממית לצד פטריית ההצתה Fomes fomentarius, צ'אגה (Inonotus obliquus), Phellinus nigricans ופטריות אבק. המאמר שלנו על אמניטה מוסכריה ברפואה העממית מכסה את התמונה האירופית הרחבה יותר.
| סוג השימוש | מה המקורות מתארים | המקור העיקרי |
|---|---|---|
| שמאני או טקסי | טראנס וניבוי על ידי מומחים | תיאורים שאסף Wasson 1968; Michelot ו־Melendez-Howell 2003 |
| של הדיוטות וחברתי | נאכלה בהתכנסויות על ידי מי שאינם מומחים | Wasson 1968; Saar 1991 ("מטרות שונות") |
| ממריץ נפשי | שימשה בזכות ההשפעה הממריצה שלה על כמה תפקודים מנטליים | Saar 1991 |
| סחר | כובעים מיובשים הוחלפו במקומות שבהם הפטרייה הייתה נדירה | תיאורים שאסף Wasson 1968 |
| רפואה עממית | אחת מכמה פטריות בתרופות העממיות של החאנטים | Saar 1991 (המאמר על החאנטים) |
איך נטלו את הפטרייה?
בעיקר מיובשת. התיאורים מתארים כובעים שיובשו ואז נלעסו, נבלעו או נלקחו במשקה. הסקירה של Saar סוקרת את "דרכי הנטילה" האלה בקרב העמים שהחזיקו במסורת. פטריות טריות מופיעות בדיווחים הרבה פחות, וזה הגיוני מבחינה כימית, גם אם איש באותה תקופה לא ידע מדוע.
הייבוש דוחף את החומצה האיבוטנית, התרכובת המעוררת והקשה יותר, לכיוון המוסצימול, התרכובת הרגועה יותר. ההעדפה המסורתית לכובעים מיובשים אולי יצרה את ההמרה הזו בפועל הרבה לפני שהכימיה הובנה במאה ה־20. זו הבחנה חשובה: אנשים יכולים לעשות משהו יעיל בלי להכיר את המנגנון, וסיפורים מודרניים מייחסים להם לפעמים ידע שלא יכול היה להיות להם. המדריכים שלנו על חומצה איבוטנית מול מוסצימול ועל ייבוש מסבירים את הכימיה.
הסקירה של Michelot ו־Melendez-Howell משנת 2003 ב־Mycological Research ממקמת את תחילת השימוש האנושי בימי קדם וקושרת אותו למיסטיקה. כמה עתיק בדיוק, התיעוד הסיבירי לא יכול לומר לנו, כי התיאורים הכתובים מתחילים רק עם צופים מבחוץ.
האם הסיפור על שתיית השתן מחזיק מים מבחינה כימית?
כן, הוא סביר. Merova ועמיתיה מאוניברסיטת פלצקי באולומוץ פרסמו ב־2008 שיטה של כרומטוגרפיה נוזלית–ספקטרומטריית מסות שמבודדת ומזהה חומצה איבוטנית, מוסצימול ומוסקרין בשתן אנושי, ומצאו שהיא רגישה מספיק לניתוח שתן של מטופלים מורעלים.
זה חשוב לדיווחים מסיביר. תיאורי נוסעים מהמאות ה־18 וה־19, שאסף Wasson ב־1968, מתארים אנשים ששתו את השתן של מי שאכל אמניטה מוסכריה כדי להרגיש גם הם את השפעותיה, ולפעמים העבירו אותו הלאה ליותר מאדם אחד. לזרים זה נראה הפרט המוזר ביותר במסורת כולה, וכמה כותבים מאוחרים יותר הטילו בו ספק.
הכימיה לא מוכיחה שכל תיאור מדויק, והמאמר משנת 2008 לא אומר איזה חלק מהמנה יוצא מהגוף ללא שינוי. מה שהוא מראה הוא שהתרכובות הפעילות אכן מופיעות בשתן. כך שהנוהג אינו אבסורדי מבחינה פיזיולוגית. זו דרך למתוח את השימוש בפטרייה נדירה שסחרו בה, מה שמתאים לסביבה שבה לכובעים מיובשים היה ערך.
ומה לגבי איילי הצפון?
התיאורים שאסף Wasson קושרים גם את איילי הצפון לאמניטה מוסכריה, כולל דיווחים על איילים שחיפשו את הפטרייה ונמשכו לשתן אנושי. עבור עמים רועים, בעלי החיים והפטרייה השתייכו לאותו עולם יומיומי ולאותם סיפורים.
יש כאן הערת שוליים גנטית. מחקר ה־DNA של Geml ועמיתיו משנת 2006 ב־Molecular Ecology הסיק שהאוכלוסייה הקדמונית של Amanita muscaria התפתחה ככל הנראה באזור הסיבירי־בֶּרינגי, ומשם התפשטה ברחבי צפון אמריקה ואירואסיה. כך שהפטרייה אינה אורחת בסיביר. אפשר לומר שהיא מקומית באותו אזור שבו תועדו המסורות האנושיות המוכרות ביותר שלה.
איילי הצפון הם גם המקום שבו האתנוגרפיה הסיבירית פוגשת את המיתוס המודרני, ובעיקר בטענה שאיילי הצפון המעופפים של סנטה מקורם בפולקלור הפטריות של הקוריאקים. התיאוריה הזו נשענת על דימויים ולא על העברה מתועדת, והיא סיפור נפרד מהתיעוד הסיבירי עצמו.
מי כתב את התיאורים האלה, והאם אפשר לסמוך עליהם?
בעיקר זרים, וזה משפיע על הכול. התיאורים הכתובים המוקדמים ביותר מגיעים מנוסעים, פקידים ומיסיונרים שעברו בסיביר במאות ה־18 וה־19, ואחריהם אתנוגרפים מקצועיים בסוף המאה ה־19 ובמאה ה־20. הסקירה של Saar שילבה את הספרות הזו עם מידע מאתנוגרפים שעבדו באזור בעשורים האחרונים.
כל קבוצה הביאה איתה עדשה משלה. נוסעים רצו סיפורים מרשימים ונטו לתאר את השימוש בפטרייה כשכרות או כחטא. למיסיונרים היו סיבות להציג את הדת המקומית כאפלה או כטיפשית. האתנוגרפים היו זהירים יותר, אבל הם עדיין עבדו דרך מתורגמנים וראו רק את מה שמארחיהם בחרו להראות להם. Wasson, שאסף את כל זה בשנות ה־60, בנה טיעון להשערת הסומה שלו, ובחר ומסגר בהתאם.
שום דבר מזה לא אומר שהתיאורים מומצאים. זה אומר שעלינו לקרוא אותם כפי שהיסטוריון היה קורא: כדיווחים שעברו דרך המסננת של ציפיות הזרים, ולא כחלונות שקופים לחייהם של הקוריאקים, הצ'וקצ'ים או החאנטים. הקולות שחסרים ברובם בתיעוד הם קולות המשתמשים עצמם. המאמר שלנו על ההיסטוריה של אמניטה פנתרינה מעלה נקודה דומה על הפער בין שימוש מתועד לשימוש משוער.
מה מוסיפה הטוקסיקולוגיה המודרנית לתמונה?
היא תומכת בתיאור של Saar של הפטרייה כממריצה לא פחות מאשר מרגיעה. המחקר של Vendramin ו־Brvar משנת 2014 על מקרים ממרכז הרעלות בסלובניה מצא שמטופלים עם אמניטה מוסכריה היו לעתים קרובות יותר מבולבלים (26 מתוך 32) ונסערים (20 מתוך 32) ממטופלים עם אמניטה פנתרינה, הבדל שהם קשרו לשיעור הגבוה יותר של חומצה איבוטנית מעוררת באמניטה מוסכריה.
זו בדיקת מציאות שימושית מול השיווק המודרני, שמציג לעתים קרובות את אמניטה מוסכריה כפטרייה מרגיעה בלבד. התיעוד הסיבירי, הטוקסיקולוגיה והכימיה מסכימים שזה מסובך יותר: ממריצה ומבלבלת אצל חלק מהאנשים, מרגיעה אצל אחרים, ותלויה מאוד באופן ההכנה. הסקירה של Moss ו־Hendrickson משנת 2019 באורגון, שתיעדה חמש אינטובציות מתוך 34 מקרים, מזכירה שההשפעות יכולות להיות חמורות גם מחוץ להקשר מסורתי.
שאלות נפוצות
האם שמאנים בסיביר באמת השתמשו באמניטה מוסכריה?
כן, אבל הם לא היו המשתמשים היחידים. תיאורים אתנוגרפיים שאסף Wasson ב־1968 מתארים שימוש שמאני, והסקירה של Saar משנת 1991 ב־Journal of Ethnopharmacology מאשרת שהעמים שהחזיקו במסורת השתמשו בפטרייה למטרות שונות, בהן כממריץ נפשי. מתוארים גם שימוש של הדיוטות בהתכנסויות וסחר בכובעים מיובשים.
אילו עמים בסיביר השתמשו באמניטה מוסכריה?
התיאורים המוכרים ביותר עוסקים בקוריאקים ובצ'וקצ'ים שבצפון־מזרח סיביר. המאמר הנפרד של Saar משנת 1991 מתעד את אמניטה מוסכריה ברפואה העממית של החאנטים שבמערב סיביר, לצד פטריות אחרות כמו צ'אגה ופטריית ההצתה. הסקירה הרחבה יותר של Saar מכסה כמה עמים בסיביר ובצפון־מזרח אסיה.
האם הסיפור על שתיית השתן נכון?
הוא מופיע בתיאורי נוסעים מהמאות ה־18 וה־19 שאסף Wasson, והוא סביר מבחינה כימית. מחקר משנת 2008 של Merova ועמיתיה פיתח שיטה שמזהה חומצה איבוטנית, מוסצימול ומוסקרין בשתן של מטופלים מורעלים. זה מראה שהתרכובות הפעילות מופרשות בשתן, אבל לא כמה חזק שתן כזה היה.
האם עמי סיביר אכלו אמניטה מוסכריה טרייה או מיובשת?
בעיקר מיובשת, לפי התיאורים, כשהכובעים נלעסו, נבלעו או נלקחו במשקה. הייבוש ממיר חלק גדול מהחומצה האיבוטנית הקשה למוסצימול הרגוע יותר, כך שלהעדפה המסורתית היה בסיס כימי, גם אם המנגנון הזה הובן רק במאה ה־20.
האם השימוש המודרני באמניטה מוסכריה זהה למסורת הסיבירית?
לא. השימוש הסיבירי התקיים בתוך כללים חברתיים, מערכות יחסים וידע מסוימים, שהסקירה של Saar מתארת כ"מקרים וכללים" של צריכה. קניית כובעים מיובשים היום לא משחזרת את ההקשר הזה. משתמשים מודרניים גם ניצבים בפני סיכונים אחרים, ונתוני מרכזי הרעלות כמו הסקירה של Moss ו־Hendrickson משנת 2019 מראים ששימוש רשלני עלול לגרום נזק אמיתי.
קנו אמניטה מוסכריה
אם אתם רוצים להכיר את הפטרייה עצמה, כובעי אמניטה מוסכריה מיובשים בדרגה A עולים €55 ל־50 g ו־€79 ל־100 g. הערה כנה אחת: קניית כובעים מיובשים היא שימוש מודרני, לא טקסי, ואת המסורות הסיביריות שתוארו למעלה אי אפשר לקנות בצנצנת. בדקו קודם את החוק המקומי; פורמטים נוספים נמצאים בקולקציית אמניטה מוסכריה. משלוח חינם בהזמנות מעל €50.
מאמרים קשורים
- אמניטה מוסכריה ברפואה העממית: מסורות של עמים שונים
- ההיסטוריה של אמניטה פנתרינה: מתועד מול משוער
- מהי אמניטה מוסכריה: היסטוריה, סוגים וביולוגיה
- חומצה איבוטנית מול מוסצימול
- איך לייבש אמניטה מוסכריה: שיטות וטיפים
- אמניטה מוסכריה מול פטריות פסילוסיבין
- עובדות מעניינות על אמניטה מוסכריה
מקורות
- Saar M. Ethnomycological data from Siberia and North-East Asia on the effect of Amanita muscaria. J Ethnopharmacol. 1991;31(2):157-173. PubMed 2023425
- Saar M. Fungi in Khanty folk medicine. J Ethnopharmacol. 1991;31(2):175-179. PubMed 2023426
- Michelot D, Melendez-Howell LM. Amanita muscaria: chemistry, biology, toxicology, and ethnomycology. Mycol Res. 2003;107(Pt 2):131-146. PubMed 12747324
- Merova B, Ondra P, Stankova M, Valka I. Isolation and identification of the Amanita muscaria and Amanita pantherina toxins in human urine. Neuro Endocrinol Lett. 2008;29(5):744-748. PubMed 18987593
- Geml J, Laursen GA, O'Neill K, Nusbaum HC, Taylor DL. Beringian origins and cryptic speciation events in the fly agaric (Amanita muscaria). Mol Ecol. 2006;15(1):225-239. PubMed 16367842
- Vendramin A, Brvar M. Amanita muscaria and Amanita pantherina poisoning: two syndromes. Toxicon. 2014;90:269-272. PubMed 25173077
- Moss MJ, Hendrickson RG. Toxicity of muscimol and ibotenic acid containing mushrooms reported to a regional poison control center from 2002-2016. Clin Toxicol (Phila). 2019;57(2):99-103. PubMed 30073844
- Wasson RG. Soma: Divine Mushroom of Immortality. New York: Harcourt Brace Jovanovich; 1968.
- Letcher A. Shroom: A Cultural History of the Magic Mushroom. London: Faber & Faber; 2006.